שלום לכולם
כבר שבוע שאין לימודים בעוטף עזה מרחק 40 ק"מ, מלחמה
מה אנו מרגישים ?
מה דעתינו על המצב?
האם רוצים להתנדב?
ביום חמישי האחרון נפל קאסם 20 מטר מביתי, לא נעים יצאנו בשן ועין עם נזק קל ביותר. אבל חוויה לא קלה.
אשמח להשתלב בדיון שיתפתח כאן
בבקשה להגיב.
לחיילים שבמסלול שמרו על עצמכם וחזרו בשלום.
איציק
היי חבר'ה.. יש הרבה מילים ומשום מה עכשיו הן לא יוצאות. אני מרגישה כי המלחמה צודקת, מתאימה ומתנהלת באופן שגורם לי להרגיש גאה. המדינה עד עכשיו איפשרה לחמאס לעשות כרצונו, נכון שלא היו פגיעות רבות בנפש, אך לא בגלל שהם לא רצו בפגיעות אלו. ארגוניי הטרור חושבים שעם כוח הם יוכלו להשיג את מטרותיהם וכעת מובהר להם שאם הם לא רוצים לבוא בדין ודברים- יופעל כנגדם כוח מכופל. התמונות שהם בוחרים להראות אכן קשות, אבל למיטב ידיעתי חיסלנו כבר מספר רב של ראשי חמאס- את התמונות שלהם ראינו? ממש לא. לראות ילדים זועקים בבית החולים שיפא בעזה זה מראה לא קל שלפעמים אני מתחמקת ממנו כדי לא להתבלבל, אבל אם הם רוצים לסחוב על ידיהם ילדים כדי להימנע מפגיעה, זה כבר שיקול שלהם לסכן אוכלוסייה אזרחית. שיצאו ויילחמו אם הם כל כך מאמינים בצעדים שלהם. אני רוצה לשבח את ההנהגה (סוף כל סוף) על התייחסות למה שהציבור באמת רצה וזעק לו כל השנים ועל מצע הסברה מעולה. דבר אחרון: לגבי כל המפגינים היהודים כנגד המלחמה- למרות שדעתי בנושא חריפה יותר, אסתפק רק בתזכורת ש"עניי עירך קודמים". מתפללת לשלום החיילים ומחכה להם. איה ארג'ואן.
השבמחקשלום לכולם...
השבמחקמה שלומכם?
איציק- בנוגע לנפילה ליד ביתך, אין לי ספק שזו חוויה לא נעימה ואני שמחה שזה נגמר בנזק קל. שמור על עצמך.
בנוגע למלחמה, אני גאה מאוד במדינה שלי. אני חושבת שהגיע הזמן לפעול ועד עכשיו היינו מאוד מאופקים. אני חושבת שברגעים אילו מרגישים עד כמה כולם מאוחדים וכמו שאומרים "עם ישראל אחים". כמו שכולנויודעים זה הגיע גם לבאר שבע- בהתחלה הייתי קצת בהלם משינויי השגרה - האזעקות,המקלטים,החדשות בלי סוף,הרדיו בכל שעות היום, אך עם כל חוסר הנעימות הזו אני מוכנה שזה יימשך כל עוד ההנהגה פועלת בהתאם.אני חושבת שחשוב מאוד לא לשכוח שתושבי העיר "שדרות" חיים במצב העצוב הזה כבר שמונה שנים ואני מקווה שאחרי המלחמה נשיג את המטרה ויהיה לכולנו שקט ושלווה. כולנו צריכים להיות חזקים וסבלניים והכי חשוב להתפלל לשלום החיילים שיחזרו הביתה בשלום, בריאים ושלמים.
תשמרו על עצמכם...
כרמית חלפי.
שלום לכולם..!!
השבמחקמלבד האזעקות שמקפיצות אותי (ברוך ה' בימים האחרונים הן פחות נשמעות בבאש שבע, אך כמובן, אין לדעת מתי זה יבוא שוב..), הייתי רוצה לשתף קצת בתחושות שלי לגבי הסיקור התקשורתי, ואני מתכוונת לסיקורים התקשורתיים בעולם ולא שלנו בארץ. העולם כמנהגו קורא וצועק להפסקת אש מיידית אך לאף מנהיג, לא של העולם הערבי ולא של העולם המערבי המודרני כולל את המעצמה הכי חזקה בעולם ארה"ב, אין שום הצעה קונקרטית ויעילה לפתרון המצב. אז נגיד וישראל מפסיקה את הפעולה, ונו מה?!, מה הלאה?- הרי ידוע לכולם שההפגזות של חמאס ימשיכו ואף יחריפו כי צה"ל לא פועל בעזה וכך הם יכולים לשגר בשקט...
סלחו לי על ההשוואה, אבל זה מה שעולה לי בראש- כפי שהעולם שתק והעלים עין במלחמת העולם השנייה, כך הוא עושה עכשיו- שדרות ושאר ישובי עוטף עזה מופגזים ע"י חמאס כבר 8 שנים- ילדים, זקנים, נשים וגברים נמצאים תחת איום יומיומי, חייהם מתנהלים בין צבע אדום לצבע אדום, ילדים חווים חרדות ופחדים- האם מישהו בעולם קם והתקוממם נגד חמאס???- התשובה היא לא!
חמאס הוא במהותו ארגון טרור, הוא אינו מסתיר את דעותיו הרשעיות שמטרתן היחידה היא להרוג, הוא אינו מבחין בין חייל לילד או לתינוק. כשהם שולחים רקטה הם לא מודעים ולא ממש מעניין אותם איפה היא תיפול- האם בבית ספר, גן ילדים, בית משפחה או כל מקום אחר, כיוון שמטרתם היא שיפגעו כמה שיותר, עד כדי כך שאפילו אזרחיהם לא ממש מעניינים אותם- הם התקפלו, ברחו והסתתרו מתחת לאדמה והפקירו את משפחותיהם תחת האש- למה הם לא מגינים על אזרחיהם כפי שאנחנו מגינים על אזרחינו?
פשוט כי לא אכפת להם! אין להם ערך לחיי אדם והעולם שלפתע מציג את עצמו כ"יפה נפש" צועק למה אנחנו פוגעים באזרחים, הרי הם שכחו מה עשתה ארה"ב באפגניסטאן ובעירק, מה עשתה רוסיה בצ'צ'נייה. ברור שכל מדינה הייתה מגיבה באופן חריף הרבה יותר מהתגובה שלנו, מעציב אותי לחשוב שבסופו של דבר המלחמה הזאת תסתיים בגלל הלחץ של העולם (ההוכחה לכך התרחשה היום- צהל בעקבות הלחץ העולמי, פתח בהפסקת אש ל-3 שעות), ללא הבהרות ברורות לחמאס וללא שום הסכם כפי שאנחנו היינו רוצים.
אחרי שחפרתי לכם כ"כ הרבה..., אני אסיים בתפילה לשלומם של החיילים הפצועים ובתקווה ששאר החיילים הנלחמים יחזרו לחיק משפחותיהם במהרה ובשלום! והלוואי שהמלחמה הזאת תסתיים על הצד הטוב ביותר!
רק שקט!
ליאת.
שלום לכולם!
השבמחקאני מצטרפת לתגובותיהן של הבנות. גם דעותיי ועמדותיי מאוד חריפות בנושא המלחמה. אני שמחה שסוף סוף המדינה פועלת למען תושבי הדרום. כמה אפשר לסבול לקח גם ככה 8 שנים עד שהממשלה עשתה משהו.
אני מקווה רק שלא נתפשר ושנפסיק את הטרור כי נמאס.
אני מאחלת לחיילים לחזור הביתה בריאים ושלמים ולהוריהם להודות על כך שגידלו את הילדים שלהם להיות אמיצים ופטריוטים. תודה תודה תודה.
שלום חברים, מה שלומכם בימים אלו? אכן יש כל כך הרבה מה לומר ולהרגיש בימים אלו.אני רוצה לשתף אתכם בחלק מדברים שכתבה אבירמה גולן שהעלו דמעות בעיני וגרמו לי לצמרמורת עזה בכל הגוף:"זאת כבר המלחמה השנייה שמתנהלת בשני מישורים שאינם נוגעים זה בזה: האחד בטלוויזיה, השני על פני האדמה. בטלוויזיה היא נראית כמו סדרת ריאליטי סטרילית. עשן אפור וקר, שאין מתחתיו אש והוא אינו צורב את העיניים, מיתמר מעיר רחוקה, צפופת בניינים. או רחובות ריקים של עיר פיתוח דרומית בחורף, בפינה אחת מוארת חלקית בין "סופר דהאן" לבין הבנקט. או באחד הרחובות של מה שנראה כמו אשדוד או אשקלון. כל אלה אינם אלא רקע, שלא לומר אולפן מתנועע, לפרשנים, לכתבים ולמגישי החדשות שיצאו "אל החזית" ומשם הם והמומחים אשר עמם מדברים ומדברים ומדברים.
השבמחקהמלחמה הזאת, של הטלוויזיה, לא פוצעת ולא הורגת, ואין לה ריח ואין לה טעם ואי אפשר לגעת בה.
במלחמה כזאת אפשר לדבר על הישגים ולנתח נצחונות ולשער פגיעות, ולהודיע ש"חמאס מסר שצה"ל פגע במשפחה והרג הורים וחמישה ילדים", ואין לדברים מראה, ואין דמעות, רק פה ושם תיראה אשה מבוהלת צורחת בין ההריסות, ונעבור לאייטם הבא. ואפשר גם לומר, כמו שאמר אתמול אחד הכתבים, שמכיוון שאנשי שדרות יצאו במשך היום מבתיהם וערכו קניות והלכו לעבודה, מבחינתם המלחמה כנראה נגמרה.
אבל למלחמה האחרת, זו שמתחוללת באמת, יש ריח וטעם, ורעש בלתי נסבל, קורע אוזניים ולב. ריח של גוף אנושי, ושל דם, וטעם מר של אימה, וריח האבק הנישא באוויר מהבתים הנהרסים, והשריפה, ומראה בתי חולים שאינם עומדים בלחץ.
ומן העבר השני יש למלחמה הזאת מראה של העיניים הטרוטות מחוסר שינה של הורים וילדים בשדרות, ששמונה שנים מנהלים חיים מוזרים בין קסאם לקסאם ועכשיו רק עייפים מאוד מן הפחד והמתח ולא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר, רק לחכות שייגמר, והם לא מאמינים שאי פעם ייגמר. ובניגוד למלחמת הטלוויזיה, שהדביקה לחדשות פתיחים מוזיקליים דרמטיים, מן המלחמה האמיתית עולים קולות אחרים: שם צעקות מבוהלות ובכי והרעשה בלתי פוסקת, ואפלה ונתק ושנאה חסרת אונים, וכאן רעמי הפגזים היוצאים ללא הרף, ואזעקת "צבע אדום", ודממה מעיקה של עיר שתושביה סגורים בבתיהם או נסעו צפונה, ודהרת המכוניות הצבאיות ברחוב.
ועכשיו, כמובטח, הקול החרישי כמעט, והמראה מקפיא הדם: קולה של הדפיקה על דלת הבית בלילה, ומראה האנשים במדים, נושאי הבשורה. זה הרגע שאין לו רייטינג ואין לו תהילה, וכולו רק כאב שלא ירפה מעתה ואילך, והוא מוחשי, וזאת מלחמה.
אני חושבת ומאמינה שהמלחמה כל כך מוצדקת ונכונה. הגיעו מים עד נפש ואי אפשר לחיות כך.אני מזדהה עם הדברים שכתבה ליאת כי אין לחמאס ערך לחיי אדם. לא ילדים, לא נשים ולא תינוקות. אם אכן היה הדבר אחרת הם לא היו משתמשים בהם על מנת להגן על גופם הם. צה"ל ירה על בית הספר מפני שמשם נשלחו פצצות לעבר כוחותינו על מנת להורגם. בתוך הילדים שהסתתרו שם היו גם פעילי חמאס שנהרגו! חמאס לא מגן על אזרחיו. ייתן ה' את אויבינו הקמים עלינו נגפים לפניהם. הקדוש ברוך הוא ישמור ויציל את חיילינו מכל צרה וצוקה,ומכל נגע ומחלה,וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם ויעטרם בכתר ישועה ובעטרת נצחון.
תרשו לי רק לשתף אתכם בדבר אחרון נוסף. גיסי, הוא קצין בגולני. לפני כחודש נולד לו בן, אריאל. כרגע הוא בתוך עזה מוביל את החיילים ונלחם עימם.אני מתפללת שיחזור הביתה בריא ושלם הוא וכל חיילינו ששומרים עלינו מרחוק. המשך יום שקט ורק ושנדע רק בשורות טובות. אמן!!!
שלום לכולם
השבמחקרגעים קשים עוברים על כולנו ,איציק,התרחש לכם נס לא קטן ,ומזל שהאירוע הסתיים בנזק קל.
הקיבוץ שלך נמצא ממש קרוב וחטף כבר לא מעט נפילות
כולנו תקווה שהדברים ירגעו ודודינו יבינו סוף סוף שלאילימות הזו אין תועלת.
אצלנו בקיבוץ למרות המרחק יש גם צפירות שגורמות לפחדים ,כל פעם מחדש ,והילדים מעדיפים להישאר במקלט
במקום לרוץ כל פעם מחדש.
בתקווה לימים טובים יותר
אוריאל שנה ב
שלום לכולם!!
השבמחקמקווה שכולכם בסדר..
מה אני מרגישה? תסכול...!
תמיד הזדהתי עם תושבי שדרות, שירתתי בצבא בשדרות, ואז לא היה צבע אדום, רק שריקות ונפילות.. ומיד היינו צריכים להסתתר, לפעמים גם אז לא הספיק הזמן..
זה קשה שמדובר בטירטוריה בה אתה נמצא..
גם בשכונה שלי נפלו 3-4 רקטות, אבל בשטחים פתוחים.. אין לנו אזעקה בשכונה ואם יש אז היא אזעקת שווא.. זה מתסכל השקט הזה... מתסכל לראות עיר כזו שמחה נסגרת כל כך מוקדם..
אתמול בערב החלטתי שאני יוצאת, יצאנו לפאב, היינו קבוצה של 15 איש היחידים בפאב.. וכל מה שדיברנו היה המצב הבטחוני, אובדן החיילים ואם המלחמה צודקת או לא...
קראתי בחדשות שתלמיד מואשם בקטיעת אצבע למורה... פתאום אני שואלת את עצמי - "יש לימודים?" - אהה יש רק לא פה
מוזר לדעת שאנשים במקומות אחרים במדינה חיים את חייהם כרגיל בעוד שאנחנו שוקלים טוב טוב אם לצאת לקנות חלב או לחם.. אבל אין לי מה להתלונן אני במצב הזה רק שבוע יש אנשים שחווים את זה 7 שנים יום יום...
דעתי על מצב - אני מוכנה לסבול את המצב כל עוד הוא יהיה מוצדק, שיפסיקו את הירי לעבר הישובים ויחזירו לנו בשלום את גלעד שליט.
זה המחיר שאנחנו משלמים על ביטחון!
עוד מתסכל אותי דעת העולם עלינו - איך תמיד אנחנו יוצאים הרעים?! כאילו אנחנו צריכים להצטער שלא נהרגים לנו יותר אזרחים כדי שנראה שווים להם..
בסך הכול שני האזרחים החפי מפשע משני הצדדים סובלים... מי ייתן ומתי שהוא נוכל לחיות שני עמים בשכנות טובה.
מאחלת לכולכם רק טוב!
שמרו על עצמכם
ותתפללו לשלום חיילנו.
אורטל אזולאי
ערב טוב,
השבמחקכמו שחלק יודעים אני מגיעה ממושב תקומה שנמצא מאוד קרוב לגבול "עוטף עזה"...
בשבועיים האחרונים המצב היה מטורף מבחינתי, עוד לפני שהגראדים הגיעו לבאר שבע.
עברתי לילות שלמים בלי שינה מלאים בדאגות, פחדים וחרדות, בכ"ז רוב המשפחה והחברים שלי נמצאים בקו האש.
ב- 24.12.08 בפעם הראשונה לאחר שנים של פגיעות בשטחים פתוחים במושב, פגע טיל גראד פגיעה ישירה בבית במושב שבו שהו 3 ילדים קטנים (הגדולה בכיתה ג') ובנס הם לא נפגעו ותפקדו כמו שלימדו אותם במהלך השנים...
אני מנסה להביע כאן את הרגשות שלי ומה שעובר עליי, אבל ת'כלס אין לי דרך להכיל את כל מה שאני מרגישה כבר כמעט 8 שנים..
חוויתי דברים שבחיים לא תיארתי לעצמי שיעברו עליי, הרצתי ילדים קטנים ותינוקות לממ"ד תוך 15
שניות! 15 שניות- אתם קולטים?!? ואין מצב לעשות את ה15 שניות האלו רגועות ולא לחוצות כשאני בקומה השניה עם הילדים ובקומה מתחת נמצא הממ"ד.
ראיתי איך אנשים גדולים וקטנים מגיבים לקול ה"צבע אדום" ולקול האזעקה העולה ויורדת, ואת מה
שמביאה החוויה הזו אחריה... פגשתי אמא דואגת אשר שני בניה היחידים נמצאים ברצועה...
אני מרגישה שהאוויר שלי עוד שניה נגמר ומזכירה לעצמי שצריך לנשום, ולנסות לחיות את החיים
ולהתמודד איתם, אז אני מתנדבת בבית החייל (כל מי שרוצה מוזמן צריך הרבה עזרה!), נוסעת קצת
הביתה מבקרת את הילדים של המושב במקלט, בודקת מה שלום אחותי הקטנה משוחחת איתה על המצב ועל מה שחוותה ביום-יומיים האחרונים ומוודאת שהיא לא 'שומרת' דברים בבטן...
אני חייבת להגיד שבתוך כל המלחמה הזו מה שיפה לראות זה את האחדות והעזרה של העם שלנו, את הגיוס למען תושבי הדרום והחיילים ,הרצון הטוב לארח, לעזור, לתת ולתמוך!
אין עלינו!!!
אני מאוד שמחה על המקום הזה שאיציק פתח שבו יש אפשרות לבטא את מה שעובר עלינו, זה
מעניין לדעת מה אחרים חושבים ומרגישים ובכלל זה עוזר לפרוק קצת מהלב..אז תודה.
אני יודעת שמה שכתבתי נשמע מאוד כבד וקשה, אבל אני חיה באמונה שלמה שהכל יהיה טוב בעז"ה, מתפללת שחיילנו יחזרו הביתה בשלום ושהשקט והשלווה סוף סוף יחזרו לדרום, לבית.
סוף שבוע נעים ושקט!
שמרו על עצמכם!
אלירז.
היי לכולם
השבמחקאיציק-אני ממש שמחה על הנס שקרה לכם... 20 מטר..ממש קרוב.
לא יצאתי כ''כ הרבה מהבית בימים האחרונים, אבל דווקא ביום שבו "קפצתי" לבנק, עם אופיר בעגלה, זכיתי לשמוע אזעקה, באמצע הבנק... זה היה טירוף, הפקידות התחילו לצרוח עלי:"תעזבי את העגלה, קחי את התינוקת ותרדי למקלט" (למה המקלט בקומה התחתונה? מדרגות... מה עם נכים? עגלות ילדים... אבל לא משנה) הלב שלי צנח תוך חצי שנייה למעמקי התחתונים, הרגשתי חוסר אונים מוחלט.
איזה נורא זה...לא לשלוט במצב, בחיים, כשעוד חיים קטנים תלויים בי... מפחיד.
אתמול קראתי בעיתון ש"הצלב האדום" טוען שישראל הפרה חוק בינלאומי, הם כתבו שנכנסו לאיזה בית בעזה ומצאו 4 ילדים מורעבים וחלשים ואת גופות אמותיהם על הרצפה... הם טוענים שישראל חוסמת בכוונה נגישות של אמבולנסים לבתים של נפגעים בעזה... למה אין סיקור ותיאור של מה שאנחנו עוברים בממ''דים, במקלטים, ברחוב, על הרצפה עם ידיים שמגנות על הראש... השוו אותנו כבר לנאצים,קראו להפסיק את השואה בעזה, אני לא מבינה, איפה ההגיון? או שבימי מלחמה ההגיון על off ...
מאחלת לכולם שבת שקטה ורגועה, אמן.
שלום לכולם.. תיבת הרגשות והפחדים שלי מלאה עד אפס מקום,אני מנסה לחשוב על מילים שיצליחו לתאר את מה שעובר עלי כרגע ואני לא מצליחה, אני קוראת את התגובות שלכם ומזדהה עם כולם. אני חוששת לגורלנו ולגורל החיילים, אני חוששת לכל הילדים הקטנים שגדלים לתוך הפחד, אני מנסה לחשוב על עתידתם, אני חושבת על כך שכל רעש קטן עלול להיות הדבר הכי מפחיד בעולם עבורם. היום בפעם הראשונה מצאתי את עצמי מפוחדת עד מוות באזעקה שסוף סוף נשמעה,חייגתי לאחותי שיצאה לקנות תרופות לילדה והיא לא ענתה. השניות האלה של חוסר מענה היו הדבר הכי ארוך בעולם. מייד אחרי שהיא ענתה חשבתי על אותם אימהות שהולכות לעבודה ומשאירות את ילידיהם הקטנים בבית ומה עובר עליהם במצב כזה כשנשמעת אזעקה וכל הקווים נופלים. המציאות שאנחנו נמצאים בה היום היא מציאות מאוד עצובה, מציאות כואבת,כואב לי כשאני חושבת על חסרי בית,על האנשים המבוגרים, על כל אותם אנשים שלא יכולים לרוץ לממ"ד תוך מספר שניות. יש בי עוד הרבה חששות ועוד הרבה מה לומר אך אני מעדיפה לסיים , אנ מרגישה שחשפתי מהפחד שלי יותר מדי .
השבמחקאני מאחלת לכולם שיהיו ימים ולילות שקטים , שנוכל סוף סוף לישוון בשקט ולחשוב על היום הטוב שיהיה מחר . אני מתגעגעת לכולם, שולחת אלפי נשיקות....
לאיציק ולבנות - שלום רב!
השבמחקאיציק, איזה מזל היה לכם - עשרים מטרים זה בחצר הבית! אני מתארת לעצמי איזה רעש היה והרגע הזה של בום גורם לדפיקות לב גם אצל אנשים הכי אמיצים.
מה שאתה מספר ואלירז מספרת - חיים מתחת לאיום ולא שבוע ולא שנה - שמונה שנים - קשה לדמיין את זה! במיוחד אחרי ש"טעמנו" בעצמנו את אורח החיים כלאה!
אני חושבת על עומר רובינוביץ, על רינה חברתנו - איזה סבל! אני חושבת על החיילים שנלחמים כעת בעזה ועל בני משפחתיהם - ימים קשים עוברים עליהם, על כל תושבי הדרום.
מצטרפת לאיחולים של לבנת - שקט ושלום שיהיה באיזורנו!
אולז'ן
מלחמה! מי רוצה מלחמה?!?
השבמחקבמלחמה אין מנצחים כולם מפסידים.
אך כמה אנו יכולים להגיש את הלחי השניה?? עד כמה מדיניות ההבלגה אפשרית?
אני חושבת שדבר אחד טוב ייצא מהמלחמה הזו, הגאווה של צה"ל, המוטיבציה של החיילים, כמה כייף ומרגש לראות את חיילנו עם הלהבה בעיניים, " טוב למות בעד ארצנו" כמה שנים זה כבר לא היה קיים, במיוחד אחרי מלחמת לבנון השניה..
בני הקטן אמר לי אמא אני לא רוצה להתגייס לצבא, עניתי לו נחרצות , "אתה לצבא מתגייס גם אם תהייה פקידה!".
אולי אני מהדור הישן ה"מורעל" אבל אני חושבת שאין כבוד גדול מזה , האפשרות להגן על ארצנו, לצערנו.
אמן שלא יהיו עוד חללים במלחמה זו.
בגאווה ואהבה עצומה לכל הלוחמים שלנו סדירים כמילואימניקים אני אסיים
בברכת שבוע שקט
רוית
שלום חברים .. מה שלומכם??? בתחילת השבוע שתפתי אתכם בחששות שלי בעקבות המלחמה,היום אני רוצה לשתף אתכם בתחושה אחרת לגמרי- תחושה הסיפוק שעליה אנחנו מדברים. בעקבות המייל שאיציק שלח בשבוע שעבר התנדבנו ליאת, לימור ואני להפעיל ילדי עובדים בבית החולים סורוקה. במהלך היום שחקנו עם הילדים, הכנו ארוחת בוקר, עשינו עבודות יצירה, שרנו, רקדנו וצפינו בהצגה בנושא בטיחות בדרכים. בזמן שאנחנו מגישים לילדים את כוס הפטל הם שרו "פטל אדום", "צבע אדום"... באותו הרגע שהילדים החלו לשיר נזכרתי בשירים שאני הייתי שרה בהיותי קטנה ומה הילדים שגדלים במלחמה שרים - מה הם יזכרו??? כשהגענו לבית החולים ראינו המון מתנדבים, התחושה הזו שכולם מתאחדים וכולם נותנים מעצמם היא תחושה נפלאה, תחושה שמחממת את הלב. אני רוצה להודות על ההזדמנות שנתנה לי לתת מעט מעצמי ושמחה על כך שהיום סוף סוף התנתקתי מכל מה שקורה וחזרתי אחורה לתקופה הכי טובה "תקופת הילדות". מאחלת לכולם ימים שקטים ושלווים, מתגעגעת ליבנת...
השבמחק